אֲנִי זוֹכֵר הֵיטֵב אֶת בֵּית הַסֵּפֶר. אֶת כָּל הַבֶּטוֹן. גַּרְמֵי מַדְרֵגוֹת. אֶת הַסּוֹרָגִים הַקָּרִים לְמַגָּע בְּטִפּוּס עַל הַשַּׁעַר. תָּמִיד מְטַפֵּס עַל הַשַּׁעַר. עַד הַיּוֹם. אֲנִי זוֹכֵר חַלּוֹנוֹת זָזִים כְּמוֹ חֲרוּזֵי חֶשְׁבּוֹנִיָּה, לָתֵת יְצִיאָה אֶל הַכַּרְכֹּב. מֶרְחָבֵי גַּג אָפֹר מִתַּחַת לָרַגְלַיִם. אוּלַי אֶת צַהֲלוֹת הַיְּלָדִים מִמֶּרְחָקִים. הָרְחָבָה שׁוֹמֶמֶת. הַכֹּל סְפוּנִים בַּכִּתּוֹת. אֲנִי בָּהַפְסָקָה.   אֲנִי לֹא זוֹכֵר צִלְצוּל, אֲבָל הָיָה. הַכֹּל יָצְאוּ. עַכְשָׁו אֲנִי לְבַדִּי בַּכִּתָּה הָרֵיקָה מוּל הַלּוּחַ הַמָּחוּק, מְנַסֶּה לִפְתֹּר תַּרְגִּיל.
דניאל עוז | חצר הבטון | פרסום ראשון