נחמדים הגיעו לשיכון

משורר : אלחנן ניר

ספר : האש הרגילה

שנת יציאה : 2011

(אידיליה)

דָּוִד בְּפֶתַח הַשִּׁכּוּן: זוּג צָעִיר,

דָּתִיִּים דַּוְקָא נֶחְמָדִים, הִגִּיעַ לָגוּר פֹּה,

אֲבָל בִּחְיַאת', לָמָּה לְתוֹךְ בֶּטוֹן שֶׁל תִּסְכּוּל,

מָה, אֵין לָהֶם שֵׂכֶל?! מָה, לֹא רוֹאִים הַכֹּל כָּאן בּוֹעֵר מִשִּׂנְאָה?!

מְבַעְבֵּעַ כְּמוֹ בְּבִצָּה שֶׁל מַחֲלוֹת?!.

דָּוִד אוֹמֵר: אֲנַחְנוּ עֲרָבִים, שׂוֹנְאִים אֶת עַצְמֵנוּ וְשׂוֹנְאִים גַּם אוֹתָם,

כָּאן זֶה הַבֹּץ שֶׁבְּתוֹךְ הַצִּפָּרְנַיִם,

מַה קָּרָה לָכֶם, כָּאן מִתְקַבְּלִים אֲנָשִׁים שֶׁאִיְּמוּ לִקְפֹּץ,

שֶׁפָּתְחוּ בֶּרֶז־גַז עִם יְלָדִים וְהִתְכַּוְּנוּ בֶּאֱמֶת, בְּלִי מִשְׂחָקִים פֹּה,

לוֹקְחִים חֳמָרִים לְהַעֲבִיר אֶת הַיּוֹם,

רוֹצִים לָמוּת, מַה יֵּשׁ לְהַגִּיד

 

וְזוּג אַחֲרֵי הַחֲתֻנָּה,

בְּיַחַד הֵם רוֹצִים לַעֲזֹר לְעַם־יִשְׂרָאֵל,

דּוֹחֲקִים הַחֲלוֹם בְּתוֹךְ הַתְּרִיסִים הַדַּקִּים,

בַּמַּבָּטִים הַקָּשִׁים שֶׁל פִּיר הַמַּדְרֵגוֹת עַל הָעָוֶל

בִּמְבוּכָה עַל הַשֶּׁקֶט שֶׁלָּנוּ, בּוֹא נִצְעַק קְצָת אַתְּ אוֹמֶרֶת,

צַעֲקַת הִתְאַקְלְמוּת.

דָּוִד דּוֹפֵק: אֶלְחָנָן, תִּהְיֶה רֹאשׁ הַוַּעַד.

אַתֶּם תִּדְאֲגוּ לָנוּ, תָּבִיאוּ אֶת הַמֶּמְשָׁלָה שֶׁתִּרְאֶה מַה קּוֹרֶה פֹּה.

שֶׁתָּבִיא כֶּסֶף.

זָ'נֶט, דֶּלֶת לְיַד, מְבַקֶּשֶׁת לְהִתְקַשֵּׁר בַּטֶּלֶפוֹן.

אַהֲלָן, רַק שִׂיחָה קְצָרָה, לְעַמְרָם, הוּא בְּאָמֶרִיקָה.

 

עַמְרָם מוֹכֵר מְנוֹעִים בְּאָמֶרִיקָה.

אָמֶרִיקָה כְּמוֹ תֵּל־אָבִיב אֲבָל עֲנָקִית,

קַנְיוֹן אֶחָד לֹא נִגְמָר, וְהַכֹּל שָׁם מוּתָגִים וְאוֹרְגִינָל.

אַחַר כָּךְ עַמְרָם יְקַבֵּל חֻפְשָׁה מֵהַכֶּלֶא, רָדַף אַחֲרֵי זָ'נֶט עִם גַּרְזֶן.

זָ'נֶט אוֹמֶרֶת: הָיָה בִּקְרִיז, מִדֵּי פַּעַם יֵשׁ קְרִיז, מֻתָּר,

סוֹלַחַת לוֹ עַל הַכֹּל. בֶּאֱמֶת אוֹהֶבֶת אוֹתוֹ.

הוּא נְשָׁמָה, אַתֶּם תִּרְאוּ, הָעִקָּר זֶה אַהֲבָה, לֹא?

מָה, אֶצְלְכֶם לֹא כָּכָה?

 

אִישׁ מְקַלֵּף עַצְמוֹ מֵהָעַמּוּד שֶׁנִּקְרָא חַיִּים,

מַשְׁקִיף עַל הָרְחוֹב וְשׁוֹרֵק, הָרְחוֹב זֶה הֵם וְהֵם רָעִים,

בָּרְחוֹב זֶה הַמֶּמְשָׁלָה וְצָרִיךְ לִצְעֹק.

אֲבִיבָה רוֹקֶדֶת עִם בֻּבָּה־מֵיטַל בַּחַלּוֹן

מְשַׂמַּחַת אֲנָשִׁים, בִּשְׁבִיל מָה אָדָם חַי, בִּשְׁבִיל מָה, כְּדֵי לְשַׂמֵּחַ.

אֲנִי רוֹצָה לְשַׂמֵּחַ אֶת בַּעֲלִי, הוּא עוֹבֵד קָשֶׁה,

וְהוֹלֶכֶת עִם הַבֻּבָּה־מֵיטַל לְגַן הַמִּשְׂחָקִים, בֻּבָּה־מֵיטַל צְרִיכָה קְצָת לִנְשֹׁם

כֻּלָּם מִתְעַלְּלִים בָּהּ כָּאן, מְצִיקִים לְמִי שֶׁלֹּא כְּמוֹ כֻּלָּם,

לֹא מְבִינִים שֶׁצָּרִיךְ קְצָת עֵצִים בַּחַיִּים, קְצָת לִנְשֹׁם.

תַּעֲזֹב אוֹתָהּ, דָּוִד אוֹמֵר, מְשֻׁגַּעַת עִם תְּעוּדוֹת.

 

בַּבֹּקֶר, לִפְנֵי רַחַשׁ הַבְּרָזִים וְהַיְרִיקוֹת בָּאֲסָלוֹת,

בָּא הָאִישׁ עִם הַבְּגָדִים הַיְרֻקִּים

(דָּוִד אוֹמֵר אֲנִי מַכִּיר אוֹתוֹ, מַגִּיעַ כָּל בֹּקֶר בָּרֶגֶל מִבָּתִיר),

מְנַפֶּה יוֹם מֵהַפַּח,

מוֹשֵׁךְ שַׂקִּיּוֹת גְּדוֹלוֹת, מְחַפֵּשׂ בְּגָדִים.

הָאִישׁ הַיָּרֹק אוֹהֵב בְּגָדִים וַאֲנִי דָּרוּךְ לְרֶגַע:

הַשַּׂקִּית שֶׁלִּי, וְהוּא נִגָּשׁ בְּאִטִּיּוּת,

מוֹדֵד עַל עַצְמוֹ אֶת הַחֻלְצָה הַחוּמָה

שֶׁהִנַּחְתִּי לוֹ (הָאַחֲרוֹנָה שֶׁהִסְפִּיקָה לִקְנוֹת לִי),

מְגַלֶּה אֶת פִּתְקֵי הַקְּנִיּוֹת שֶׁשָּׁכַחְתִּי בַּכִּיס.

וְכַמָּה אִינְטִימִיּוּת מְהַלֶּכֶת בֵּינֵינוּ מוּל הַשִּׂמְחָה שֶׁלּוֹ

 

עַמְרָם דּוֹפֵק וְנִכְנָס: תִּשְׁמַע, אֲנַחְנוּ הִגַּעְנוּ לְכָאן

כְּשֶׁתַּלְפִּיּוֹת הָיְתָה אַרְגַּז חוֹל אֶחָד גָּדוֹל,

וְהָיוּ חֲמוֹרִים וְהָיָה קָשֶׁה וּשְׁלוּלִיּוֹת בַּחֹרֶף,

אָח שֶׁלִּי טָבַע בָּהֶם, מֵת. עַד שֶׁהִגִּיעוּ אֵלֶּה

וּבָנוּ אֶת אֵזוֹר הַתַּעֲשִׂיָּה וְרַק רוֹצִים לִזְרֹק אוֹתָנוּ מִפֹּה,

לִבְנוֹת לָהֶם עוֹד קַנְיוֹן. עוֹד אֶחָד. מַה זֶּה הַחַיִּים הָאֵלֶּה

מָה אֱלֹהִים רוֹצֶה, שֶׁיְּדַבֵּר אִתָּנוּ כְּבָר.

מָה, לֹא צָמִים לוֹ כָּל כִּפּוּר

 

וּבַלַּיְלָה, קוֹל בַּחֲדַר הַמַּדְרֵגוֹת. הַנּוֹשִׁים בָּאִים לְעַמְרָם.

הַקְּפִיץ מֻצְמָד לַדֶּלֶת שֶׁלָּנוּ, לַפֶּתַח הֶחָדָשׁ שֶׁנִּסִּינוּ לְעַגֵּל,

לַפְּחָדִים הַכִּמְעַט גְּלוּיִים שֶׁלָּנוּ, שֶׁרוֹעֲדִים בַּמַּשְׁקוֹפִים.

הַקּוֹל צוֹעֵק: עַמְרָם זֶה אֶחָד לְיַד, זֶה לֹא פֹּה.

וְהַחַיִּים שֶׁלָּנוּ חוֹזְרִים לְרֶגַע לִנְשֹׁם.

הַדֶּלֶת נִפְרֶצֶת וּצְעָקוֹת

וְרֶגַע לִפְנֵי, זָ'נֶט מְשַׁלְשֶׁלֶת אוֹתוֹ בְּעַד הַחַלּוֹן.

אֵיפֹה הוּא, צוֹעֵק הַקּוֹל,

חַיָּב לָנוּ חֲמֵשֶׁת־אֲלָפִים שֶׁקֶל, קָנִינוּ לוֹ חֹמֶר טוֹב וְלֹא הֶחְזִיר.

לֵהָנוֹת הוּא יוֹדֵעַ וְאָז נֶעֱלָם, הָא, זֶה בֶּן־אָדָם זֶה?!

וְהַזּוּג הַצָּעִיר שֶׁרַק הִתְחַתֵּן

נִצְמָד אֶל עַם־יִשְׂרָאֵל שֶׁצָּמֵא לִדְבַר ה'

רוֹצֶה כְּבָר שֶׁתָּבוֹא גְּאֻלָּה

לַשִּׁכּוּן

 

 

 

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *